: ספר סימן ערה

הקודם הבא

שיל"ת ב` אויפאלו ה` פקודי א` דר"ח א"ש תרנ"ז לפ"ק:

אלפי שלומים, מגבהי מרומים, לידידי מחותני הרב החריף ובקי וכו` מו"ה שלמה נ"י קליין מו"ץ ביישוב מ` קערעסטעש:

אחרי דרישת שלמה הנני בזה לחוות דעתי העניה בדבר שאלתו בנשים שיש להם שינים נקובות והרופא שינים סותם אותם במינים ידועים לו ונקרא פלאמבירען אם חוצץ בטבילתם ועיניו שפיר חזו מה שנגזר על זה בספר בינת אדם שער בית הנשים סי` י"ב ובהגהות יד שאול יו"ד סי` קצ"ח בש"ך סק"כ, וראשית דבר נבאר קצת דברי הגמ` והפוסקים השייך לזה:

בקידושין כ"ה אמר עולא הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא אצל השרץ מ"ט אשר יגע בו אמר רחמנא והאי נמי בר נגיעה הוא ופירש"י לענין טומאה דקי"ל מגע בית הסתרים אינו מטמא ונפקא לן במסכת נדה מ"ג מוכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים הא שטף טהור בתמיה הא טבילה בעי אלא כל אשר יגע הזב בדבר שהוא גלוי כידיו והזב לא שטף עדיין כל גופו במים שלא טבל מזובו וכבס בגדיו אשר יגע בו אמר רחמנא האי קרא דוידיו לא שטף במים הוא ופירש חת"ס יו"ד סי` קצ"ג דהוי כאלו כתיב אשר יגע בו הזב בידיו והוא מדברי רמב"ן בחומש בפסוק זה, ועיין בקרבן אהרן בפסוק זה למדתי ממנו שיש לפרש אשר יגע בו הזב וידיו שגם אם ידי הזב נגעו בו והרי ידיו בכלל אשר יגע בו הזב היו ולמה יצאו אלא ללמד על הכלל כולו יצא דבעינן נגיעה בדבר שהוא גלוי, ומכ"ש דא"ש טפי מה דדרשינן שם בנדה דהאי אשר יגע בו הזב היינו זב שהסיט את הטהור ואפקיה רחמנא בלשון נגיעה למימרא דהיסט ונגיעה בידיו מה התם מאבראי אף הכא מאבראי דה"פ דקרא אשר יגע בו הזב דהיינו זב שהסיט את הטהור דמקרי נגיעה לפי שנגע בו בכחו ועיין בר"ן ע"ז נ"ז ע"א ד"ה ההוא עכו"ם דהוי סליק בדיקלא דר"ת קורא למגע ע"י דבר אחר כחו ע"ש וידיו פירוש ידיו ג"כ נגעו וסתם נגיעה הוא בידים כמ"ש רמב"ן בחומש שם דינם שווה ומה נגיעה ממש ביד הוא מאבראי אף הכא בהיסט הוא מאבראי:

ובתוס` שם ד"ה למימרא הקשו על רש"י דפירש דמהכא ילפינן לכל נגיעות כגון שרץ ונבלה שנגעו בסתרו של טהור א"כ ילפינן כי היכא דבעינן גלוי הזב ה"נ בעינן שיגע בגלוי של טהור א"כ לענין היסט נמי נילף דבעינן שיסיט הטהור בגילוי כדבעינן בגילוי הזב והכא אמרינן דקנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא ואמר נמי דבית הסתרים מטמא במשא, ולפי האמור יש ליישב דכבר נשמר רש"י וכתב אבל טהור שהסיט את הזב דנפקא לן מקרא אחרינא דלא כתיב ביה ידיו טמא אפי` הסיטו בקנה שבקומטו מידי דהוי אנבלה בקומטו שהוא מטמא במשא, אלא דקושית תוס` א"כ איך ילפינן מזב דבעינן שיגע בגילוי של טהור הא בזב לא כתיב רק דבעינן גילוי הזב וע"כ דילפינן כמו דבעינן גילוי הזב ה"נ בעינן גילוי הטהור ואמאי קנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא, ולפמ"ש ניחא דלא ילפינן מזב אלא דהטומאה שמטמא צריך להיות בגילוי אבל הטהרה שמקבל טומאה א"צ להיות בגלוי ולכן קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור שהנגיעה בכחו של זב ואינו בגלוי רק בביה"ס טהור אבל קנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא לפי שהנגיעה של זב בכחו של טהור מטמא והרי הזב הוא בגלוי שהוא הטומאה רק כחו של טהור הוא טמון ובטמון של טהרה לא איכפת לן והא דבמגע ממש אם נוגע הטומאה בביה"ס של טהור טהור אינו בשביל שהטהרה טמון אלא בשביל שהטומאה הוא בביה"ס של טהור ואין הטומאה בגלוי וא"ש:

אמנם התוס` שם פירשו דמלשון נגיעה דכתיב בשרץ דרשינן דבעינן גילוי והביאו ראיה מקידושין כ"ה דלא מייתי שם קרא דידיו דכתיב בזב והא דצריך בנדה שם למידרש מידיו משום דנגיעה דכתיב בזב מיירי בהיסט ולא משמע גילוי כמו נגיעה ממש א"נ מנגיעה דכתיב גבי ידיו ילפינן לכל נגיעות דהוי מאבראי ע"ש ופלא בעיני שסותרים דבריהם בקידושין כ"ה סד"ה כל שכתבו וכתיב וידיו ודרשינן מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי וממעטין ביה"ס דלא בעינן ביאת מים ובחת"ס יו"ד סי` קצ"ג לא הרגיש בזה, ואין לומר דדרשינן וידיו למעלה אכל אשר יגע וכו` ולמטה על לא שטף דהרי כתבו תוס` ב"מ ס"א דדוקא בנשך ובמרבית כיון דנשך ודאי קאי אלעיל דרשינן נמי ובמרבית אלעיל וכן ובמרבית ודאי קאי אלמטה דרשינן נמי ובנשך למטה אבל בהנך ה` דביומא נ"ב דאפשר דלא קאי אלא אלעיל לבד או אלרע לבד אין להם הכרע ולא דרשינן אלעיל ולרע ואמאי נדרוש הכא למעלה ולמטה, ולתירוץ אחד שבתוס` נדה הנ"ל י"ל כמ"ש תוס` ב"מ שם אהאי דזבחים כ"ד ע"ש כיון דפשטיה דקרא וידיו קאי אלרע אלא שטף דרשינן ליה למטה ולפי שמצינו בעלמא בשרץ דנגיעה מאבראי דרשינן וידיו גם אלעיל דנגיעה דהיסט גבי זב נמי מאבראי, אבל לתירוץ השני דהא דבעלמא נגיעה מאבראי מנגיעה דכתיב גבי ידיו ילפינן קשיא איך דרשינן ליה לעילא ולרע וצ"ע ואולי י"ל דודאי לא דרשינן תיבת ידיו לעילא רק כפשטא דקרא אלא שטף רק מהקישא ילפינן נגיעת טומאה מטבילה מה טבילה הוא דומיא דידיו מאבראי אף נגיעת הטומאה הוא דומיא דטבילה וידיו מאבראי, והא דאמרינן בקידושין כ"ה דלשון לענין טומאה הוי גלוי ולענין טבילה הוי טמון אף דהוקשו היינו כמו שפירש"י שם דאף דהוקשו דשניהם צריכין להיות בגלוי מ"מ לענין טומאה הוי גלוי שהרי מוציא לשונו ונוגעים בו בגלוי ונגיעה בכ"ש הוי נגיעה אבל גבי טבילה הוי כטמון דא"י להוציא כל לשונו וטבילה למקצת לא אשכחן:

ואם כנים דברינו לחנם התמרמר חת"ס סי` הנ"ל על זכרון יוסף יו"ד סי` יו"ד שתמה למ"ש הר"ש בשלהי מסכת מקואות בפירוש התוספתא דבלועה כיון שאינו מטמא אינו חוצץ דילפינן טבילה מטומאה א"כ ל"ל קראי ידיו ובשרו למעט ביה"ס ע"ש וחת"ס התפלא עליו מה ענין ביאת מים לקבלת טומאה ומי השוום יחד ע"ש, ולפמ"ש שפיר הוקשו להדדי טבילה ונגיעת טומאה:

אבל תוס` כתבו בקידושין כ"ה סד"ה כל וא"ת בטבילה מנלן דבעינן ראוי ותירצו משום דכתיב ורחץ את כל בשרו דמשמע אפילו בית הסתרים וכתיב וידיו ודרשינן מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי וממעטין ביה"ס מ"מ כיון דאיכא כל דמרבין אפי` ביה"ס איכא למימר דלכל הפחות להכי מרבי דבעינן ראוי לביאת מים ולדבריהם וידיו אתי לטבילה ובחידושי מהרי"ט שם הקשה איך כתבו דכל בשרו משמע אפי` ביה"ס הא בשרו מאבראי משמע כדדרשינן בגמ` מה בשרו מאבראי, ועוד הקשה דאי פשיטא לן דבשרו מאבראי משמע ל"ל לגמ` למימר אף כל, ולפענד"נ דהאי מה בשרו מאבראי יש לפרש בשני פנים, הפן האחד דלאו דוקא חיצונית גופו בעי טבילה אלא גם פנימית גופו בעי טבילה רק דאם טובל מאבראי ממילא טבול גם בגוואי דמין במינו אינו חוצץ כדאמרינן בבכורות ט` ע"ב הפן השני דבאמת אם טבל מאבראי אינו טבול מגוואי אלא דתורה לא הצריכה טבילה רק מאבראי אבל מה שאינו בגלוי מאבראי א"צ טבילה כלל ונפ"מ בין שני הפירושים לענין ביה"ס דלפירוש הא` נהי דביה"ס לא בעי ביאת מים היינו רק משום דמב"מ אינו חוצץ והרי הוא טבול גם בביה"ס אבל ראוי לביאת מים בעינן דאם יש חציצה בשאינו מינו הרי ביה"ס לא נטבל ושפיר הוי חציצה אבל לפירוש השני דא"צ כלל טבילה מגוואי רק מאבראי א"כ ביה"ס לא בעי טבילה כלל וא"כ אין החציצה מזיק ולא בעינן אפי` ראוי לביאת מים, ולפ"ז א"ש דמעיקרא קודם שחידש דביה"ס נהי דביאת מים לא בעי מקום הראוי לביאת מים בעינן הוי ס"ל כפירוש השני ושפיר קאמר מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי אפי` ביה"ס דאפשר לטבול מ"מ לא בעי טבילה כלל רק מאבראי אבל לבתר דקאמר דביה"ס בעינן ראוי לביאת מים אז הפירוש כפירוש הראשון ושפיר מרבינן מכל אפילו ביה"ס ולא מפקינן בזה בשרו ממשמעותיה מאבראי אלא דהטעם משום דמב"מ אינו חוצץ אבל חציצה דשאינו מינו חוצץ אפי` בביה"ס וא"ש:

ובזה יובן מה שהעיר בנובי"ת יו"ד סי` קל"ה דבקידושין כתבו תוס` דמכל מרבין דביה"ס בעי ראוי לביאת מים ובסוכה וי"ו ע"ב ד"ה דבר תורה הקשו כיון דאתי הלכתא לרובו ולא למיעוטו א"כ קרא למאי אתי דדרשינן בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים ותירץ דאצטריך לביה"ס ופירש פנ"י שם וכן נראה מנוב"י הנ"ל וחת"ס יו"ד קצ"ג דביה"ס בעינן ראוי לביאת מים וא"כ מרבין זה מבשרו, ולפי האמור א"ש דאי מבשרו לחוד הו"א כפירוש השני דא"צ טבילה כלל רק מאבראי והא דבעינן בביה"ס שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים היינו דוקא כשהבית סתרים מגולה והוא מאבראי דצריך ביאת מים פוסלת חציצה אבל כשהוא טמון בשעת טבילה הו"א כיון שא"צ טבילה כלל אין חציצה פוסלת להכי איצטרך כל בשרו שגם הפנימיות צריך טבילה רק כשטובל מאבראי מב"מ אינו חוצץ וטבול גם מגוואי ואי מכל הוי אמינא דחציצה אינה מזיק כלל בביה"ס והא דבעינן ראוי לביאת מים היינו כמ"ש זכרון יוסף יו"ד סי` יו"ד דקרצה שפתותיה או קפצה ידה דלא עלתה לה טבילה משום דאינו ראוי לביאת מים ולא משום חציצה אתאין עלה ולהכי צריכי תרווייהו כל ובשרו וא"ש:

ובמ"ש יש ליישב קושית תוס` בסוכה וי"ו ד"ה דבר תורה שהקשו על יש מפרשים דהא דרובו ומקפיד איירי בשערו אבל בבשר אפי` מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ מיבמות ע"ח נכרית מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה ופריך ואמאי וכ"ת משום דר"י האמר רב כהנא ל"ש אלא רובו אבל כולו חוצץ והשתא עדיפא הו"ל לאקשויי דבבשר אפי` משהו ואפי` אינו מקפיד חוצץ, ולפמ"ש ניחא דיש להבין מאי פריך כלל מר"י ור"כ לימא דהכא אינו חוצץ משום דמב"מ אינו חוצץ כדאמרינן בבכורות ט` גבי חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים דפריך לימא קסברי רבנן מקצת רחם מקדש דאי כולה רחם מקדש נהי דא"א לצמצם חציצה מיהא איכא אר"א מב"מ אינו חוצץ, אלא דתוס` בסוכה ל"ז ד"ה כי הקשו מסוגיא דהתם דמוכח דאפי` מב"מ חוצץ ותירצו דדוקא בהאי דבכורות דאיכא מקצת רחם בלא חציצה היא דאמרינן מב"מ אינו חוצץ אבל היכא דאיכא חציצה בכוליה אפילו מב"מ חוצץ, וראיה לסברא זו מהא דר"כ דאע"ג דרובו ואינו מקפיד אינו חוצץ מ"מ כולו חוצץ וא"כ פריך שפיר כי היכי דאר"י באינו מקפיד אע"ג דאפי` רובו אינו חוצץ מ"מ כולו חוצץ ה"נ לענין מב"מ דאינו חוצץ מ"מ בכוליה חוצץ, אבל א"י להקשות דבבשר ואפי` אינו מקפיד חוצץ דבזה שפיר י"ל כי קושיין לאמת משום דמב"מ אינו חוצץ וא"ש:

ובתוס` עירובין ד` ע"ב ד"ה דבר תורה הקשו על י"מ אי בשערו דוקא א"כ כשנאמר הל"מ הוצרך לומר שערו רובו ומקפיד עליו חוצץ א"כ שערו הוי הל"מ ואמאי צריך קרא לשערו אעכ"ח הלכתא נאמרה סתמא והוי מוקמינן ליה לבשרו משו"ה איצטריך קרא לשערו ע"ש ופני יושיע בסוכה הנ"ל תירץ דצריך קרא דשערו בעי ביאת מים דאי לאו הכי הו"א אע"ג דחציצה פוסלת היינו משום דבעי ראוי לביאת מים אבל טבילה וביאת מים לא בעי כמו בית הסתרים ע"ש, ולפי האמור ז"א דבשלמא ביה"ס הוא בתוך המים ועיין ברמב"ם בפיה"מ ח` פ"ח דמקואות מהו ביה"ס אלא שאין המים נוגעים בו שפיר י"ל נהי דלא בעי ביאת מים היינו משום דמב"מ אינו חוצץ אבל ראוי לביאת מים בעי דאינו מינו חוצץ אבל שערות שהם בחיצונות הגוף אם הם במים הרי המים נוגעים בהן אי ליכא חציצה כיון דידעינן מהלכתא דחציצה פוסלת בהן אין לומר דהו"א דלא בעי טבילה אלא שרשאי להיות חוץ למים ומשכחת לה בשערות הראש ובזה אין שום הו"א לומר שאם רשאין להיות חוץ למים שיהא חציצה פוסלת בהם ולא דמי לבית הסתרים:

אמנם לפענד"נ ליישב קושית התוס` דעיין ברמב"ם פי"א מטומאת צרעת ה"ב דביום זי"ן מגלח ואח"כ מכבס בגדיו וטובל וטהור מלטמא אחרים והר"ה ככל טבול יום וכו` ע"ש והרי האי קרא ורחץ את בשרו במים במצורע כתיב אחר תגלחת שנייה וא"כ איך אמרינן ורחץ את בשרו במים את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו הא מצורע בשעת טבילה אין לו שער שהרי כתב הרמב"ם שם בתגלחת ראשונה שמגלחו עד שיעשה כדלעת וגם כתב דתגלחת שנייה כבראשונה, אך ז"א דהרי כתב שם ה"ד דתגלחת המצורע וטבילתו והזאתו אינם מעכבות זא"ז ופירש כ"מ שם דסדרן אינו מעכב ויכול לטבול קודם תגלחת ובכה"ג רבי קרא דצריך לטבול גם הטפל לבשרו דהיינו שערו, אלא אי קשיא הא קשיא הרי כתב הטור בסי` קצ"ח צפורן המדולדלת שפירשה מיעוטא חוצצת פירשה רובא אינה חוצצת אבר ובשר המדולדלים חוצצין והכי פסקינן שם בשו"ע סכ"א וסכ"ב ופירש ב"י שם הטעם כיון שעומד לקטוע כקטוע דמי וכשבא לטבול צפורן ואבר ובשר זה חופין על מקום חיבורן ומונעין מלבא במים והו"ל כבה"ס שאם יש עליהם דבר חוצץ מעכב הטבילה והביא ראיה מחולין ע"ג גבי ידות הכלים דאמרינן כן משום דכל העומד לחתוך כחתוך דמי אבל בפירשה רובא כיון שיכולה להסירה ביד ואינה מסירה אינה מקפדת והו"ל מיעוט שאינו מקפיד ע"ש באריכות ולפ"ז תקשי האיך יכול המצורע לטבול בשערו הא עומד לקצוץ ולגלח כקצוץ דמי והו"ל כמו חציצה בביה"ס ומעכב הטבילה ועיין חת"ס יו"ד סי` קצ"ה ועיין בתשובותי [ע"ל סי` רע"ו ורע"ז] דהתירוץ שכתבנו שם ל"ש כאן, ואנו אין לנו בזה אלא לומר דמזה ראיה לשיטת הרשב"א וריטב"א קידושין כ"ה דהא דבית הסתרים בעי ראוי לביאת מים הוא רק מדרבנן אבל מן התורה אפי` ראוי לביאת מים לא בעי ע"ש וא"כ שפיר יכול המצורע לטבול בשערו מן התורה, ולפ"ז מיושב קושית התוס` דהאי קרא ורחץ את בשרו במים אצטריך לאת הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו דיכול לטבול בשערו לאשמועינן דבית הסתרים אפי` ראוי לביאת מים לא בעי, ואולי לזה נתכוונו התוס` בתירוצם דאצטריך לבית הסתרים דהיינו דאפי` ראוי לביאת מים לא בעי כדאיתא פ"ק דקידושין דלא בעי דמה בשרו מאבראי ה"נ אשמועינן האי קרא דאפילו ראוי לביאת מים לא בעי, ולפ"ז לק"מ קושית פנ"י דאי קרא אתי למעוטי ביה"ס הול"ל אלא דהא הדר ביה ממה דקאמר מעיקרא ע"ש ולפמ"ש א"ש דגם כי ממעט בית הסתרים נשאר דרשא דקרא ורחץ את בשרו את הטפל לבשרו ומה ניהו שערו ומזה ממעט בית הסתרים מראוי לביאת מים ושפיר לא קאמר אלא:

אלא דלפ"ז דברי תוס` כאן סותרים למ"ש בקידושין כ"ה דמכל מרבינן דבית הסתרים בעינן לכל הפחות ראוי לביאת מים, ונ"ל דאין כאן סתירה דזכרון יוסף יו"ד סימן יו"ד הקשה איך מרבינן מכל בשרו ביה"ס שיהא ראוי לביאת מים וכי גרעי בית הסתרים דלא הוו אפי` ע"י צירופם יחד רק מיעוט הגוף מגלוי דקיל מהלכתא דדוקא רובו המקפיד עליו חוצץ ולא מיעוטו המקפיד ובסד"ט סימן קצ"ח סקכ"ג תירץ דכבר כתב הרמב"ם פ"ב דמקואות הט"ו דשערו של אדם כגופו של אדם חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפ"ע כדי שנאמר רוב השיער אלא אע"פ שכל שער ראשו קשור נימא נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אא"כ נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו ע"ש וה"נ ביה"ס בעי ראוי לביאת מים שלא יהא בהן דבר החוצץ ואפי` מה"ת מעכב אם יש בהם דבר החוצץ מיירי בכה"ג שעל ידי הצירוף של בית הסתרים עם החוצץ שבשאר הגוף הוא רוב הגוף ע"ש, ולפענ"ד יש לחלק דהרי קי"ל כר"י במעילה י"ז דהיכא דאין טומאתו ושיעורו שוה אין מצטרפין והכי פסק הרמב"ם פ"ד מטומאת אוכלין הי"א וא"כ בשלמא בשער שפיר כתב הרמב"ם דמצטרף לשאר הגוף כיון דלשיטתו דינם שוה אבל ביה"ס עם שאר הגוף אינם דינם שווה דשאר הגוף בעי ביאת מים ממש ובית הסתרים אין צריך ביאת מים וא"כ א"א לרבות דבעי ראוי לביאת מים לענין להצטרף עם שאר הגוף שהרי אין דינם שוה והוי כמו אין טומאתן שוה דאינו מצטרף ועיין תשובות אמרי אש יו"ד סימן ע"ה ושפיר הקשה זכרון יוסף דאין סברא לרבות בית הסתרים ועיין תוספות פסחים מ"ג ד"ה מאן דרבנן נמי דרשי כל רק בדבר שאין סברא לרבות לא דרשי כל אבל ר"א דריש כל אפילו בדבר שאין סברא לרבות ע"ש, ולפ"ז א"ש דתוס` בקידושין שפיר כתבו אליבא דרבי דבעי ראוי לביאת מים מה"ת בבית הסתרים דאפשר רבי ס"ל כר"א דדריש כל אפי` במקום שאין סברא לרבות וה"נ דריש מכל בשרו דבית הסתרים בעי ראוי לביאת מים אבל אנן קי"ל כרבנן דלא דרשי כל היכא שאין סברא לרבות שפיר י"ל כמ"ש בכוונת תוס` סוכה הנ"ל דילפינן מקרא ורחץ את בשרו דמצורע דביה"ס אפי` ראוי לביאת מים לא בעי:

ובזה יש ליישב קושית המקנה קידושין כ"ה לשיטת הרשב"א וריטב"א דראוי לביאת מים בביה"ס אינו אלא מדרבנן א"כ שפחתו של רבי שנמצא עצם בין שיניה אמאי הצריכוה טבילה אחרת הא הוי רק מיעוטו המקפיד שאינו אלא מדרבנן אטו רובו המקפיד או אטו רובו שאינו מקפיד משום דהוי גזירה לגזירה כדאמרינן בסוכה וי"ו וכ"ד הכי נמי לא ליגזר כאן משום דהוי כמו גזלג"ז, ולפי פשוטו י"ל דכבר הקשה ריטב"א שם מאי פריך משן אלשון הא שן גלוי טפי מלשון דכל מומין שבגלוי משן ועין ילפינן ותירץ דלענין טבילה כיון דדרשינן מה בשרו מאבראי דומה השן כמו הלשון וכו` ע"ש ולפ"ז לענין גזירת חכמים שפיר י"ל דבשן כיון שהוא גלוי ואינו דומה כל כך לבית הסתרים גזרו טפי ואפי` במיעוט המקפיד כמו בשאר הגוף יותר מבשאר בית הסתרים וא"ש:

ועוד נ"ל דיש להקשות איך מרבינן מכל בשרו דבית הסתרים בעי ראוי לביאת מים דלמא כל אתי לרבויי דבשר חולץ אפי` מיעוט שאינו מקפיד וכדעת י"מ שבתוספות סוכה הנ"ל והלכתא דרובו המקפיד לא היה אלא בשערו אך התוס` לשיטתייהו בסוכה שם שהוכיחו דהלכתא דרובו ומקפיד הוא גם בבשר ושפיר ילפינן מכל לרבות בית הסתרים לראוי לביאת מים אבל רשב"א וריטב"א דס"ל ראוי לביאת מים מדרבנן אפשר ס"ל דכל אתי דבבשר אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ וכי"מ הנ"ל ואם כן אין כאן אלא חדא גזירה בית הסתרים אטו מאבראי דמיעוטו אפילו אינו מקפיד חוצץ מן התורה, ובזה א"ש מה שתמה הש"ך סימן קצ"ח סקל"ב וטו"ז סי` קצ"ט סקי"א אהא דמקילין שם במיעוט המקפיד בבית הסתרים לענין דיני` דשם יותר מבשאר מקומות הגוף משום דבשאר מקומות הגוף איכא דעת י"מ דאפילו מיעוט שאינו מקפיד הוא מן התורה יש להחמיר טפי אבל בבית הסתרים דממנ"פ הוא דרבנן לדעת י"מ משום דבית הסתרים דרבנן וכל בשרו אתי דבשרו אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ ולשיטות דראוי לביאת מים בבית הסתרים מה"ת מכל מיעוטו המקפיד מדרבנן גם בבשר ולכן מקילין טפי וכעין זה כתב החת"ס יו"ד סי` קצ"ג:

מיהו לפענ"ד בלאה"נ א"ש דאם לא הדיחה בית הסתרים בסי` קצ"ח סכ"ה וגם בלא עיינה בביה"ס קודם טבילה ועיינה לאחר טבילה ולא היה דבר חוצץ בסימן קצ"ט ס"ט דמהני הטבילה כמ"ש טו"ז דביה"ס אין דרך לבוא דבר חוצץ וא"כ אין צריך לעיין אפי` אחר טבילה וממילא אפי` נתעסקה אחר טבילה בדבר החוצץ ואח"כ נמצא חציצה זו בבית הסתרים נמי תלינן לקולא בסי` קצ"ח סכ"ו וסימן קצ"ט סי"ב משום דכבר יצא הדבר בהיתר וכמ"ש ש"ך ביו"ד סי` ח"י סקכ"ה לחלק בין נאבד הסכין ואח"כ נמצא פגום תלינן לקולא משום דכבר יצא בהיתר אבל בנפל על חודה כיון שהוא לפנינו וצריך בדיקה עדיין לא יצא בהיתר לכך חיישינן ע"ש:

נחזור לראשונות דלפמ"ש לעיל מיושב קושית המקנה דרבי ס"ל כר"א דדריש כל אפילו אין סברא לרבות וא"כ ביה"ס בעי ראוי לביאת מים מן התורה מכל והוי מיעוט המקפיד בביה"ס רק חד דרבנן ושפיר הצריכוה טבילה אחרת אבל לדינא שפיר כתבו רשב"א וריטב"א דראוי לביאת מים מדרבנן דקי"ל כרבנן דלא דרשי כל היכא דאין סברא לרבות וא"ש, ולשיטתם שפיר י"ל דמיעוט המקפיד בבית הסתרים אינו חוצץ כלל כקושית המקנה דהוי גזלג"ז:

והנה מצאתי להם חבר ורב דראוי לביאת מים בביה"ס הוא רק דרבנן ברמב"ן בחומש פרשת מצורע בפסוק וידיו לא שטף במים שכתב וקראו הכתוב הטבילה שטיפה במים וכו` והטעם בעבור כי הטבילה צריכה שלא יהא בה דבר חוצץ אלא ישטוף גופו במים כלשון ומורק ושוטף במים וכו` עד והצריך לומר לשון שטיפה ללמד על הרחיצה שיזכיר ורחץ בשרו במים חיים שתהא בשטיפה שפשוף להסיר החציצה כמ"ש ע"ש הרי מבואר דוידיו לא שטף במים פירושו שלא יהא חציצה ובזה דרשינן בנדה מ"ג מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי כמ"ש תוס` קידושין כ"ה למעוטי בית הסתרים וא"כ מוכח דבביה"ס לא שייך חציצה מה"ת, ולפמ"ש לעיל גם דעת תוס` בסוכה כן ואף תוס` בקידושין לא כתבו רק לרבי וא"כ בנ"ד בסתימת השיניים אפי` הוא מיעוט המקפיד אבל כיון שהוא בית הסתרים יש לנו ד` עמודים תוס` סוכה ורמב"ן הנ"ל ורשב"א וריטב"א לסמוך עליהם דלא גזרינן גזלג"ז ואינו חוצץ בטבילה:

ועלה בדעתי עוד להביא ראיה למ"ש זכרון יוסף יו"ד סי` יו"ד דראוי לביאת מים לחוד דזהו מן התורה בביה"ס וחציצה לחוד דהרי שנינו פ"ט דמקואות מ"ג אלו שאין חוצצין קלקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש ועיין בר"ש שלהי מסכת מקואות דה"ט משום דאיש אינו מקפיד על ביה"ס ועיין ברמב"ם פ"ב דמקואות והרי האי קרא דכל בשרו שכתבו התוס` בקידושין דמרבינן בית הסתרים לראוי לביאת מים בזב כתיב וזב וזבה חלוקים בדיניהם וכל אחד כתיב בפרשה בפ"ע ואיך אפשר דמרבינן בית הסתרים שלא יהיה חציצה הא איש אינו מקפיד בבית הסתרים ובאינו מקפיד אינו חוצץ ואפילו לצרף לרוב לחציצה שבגוף ודוחק לומר דרובו ומקפיד הפירוש שיהא חציצה ברובו אפי` אינו מקפיד על כל הרוב רק אמיעוטו אלא הפירוש הפשוט שמקפיד על כל הרוב, ואפי` לפי הבנת פנ"י וחת"ס בתוס` סוכה דמאת בשרו מרבינן בית הסתרים דבעי ראוי לביאת מים נמי קשיא הא בלשון זכר נאמרה ועיין תוס` חולין ב` וריש תמורה דהיכא דכל הפרשה בלשון זכר נאמרה צריך קרא לרבויי נשים ואפילו אמרינן דגם נשים בכלל מ"מ צריך שיהא משכחת לה גם באנשים, א"ו דהא דמרבינן בית הסתרים לראוי לביאת מים היינו רק לפסול בקרצה שפתותיה או קפצה ידה דשייך גם באיש אבל חציצה בביה"ס אין לנו רק מדרבנן כמ"ש זכרון יוסף וכ"ז לצרף לרוב שאינו מקפיד בשאר הגוף אבל מיעוט המקפיד בבית הסתרים אפשר דלא גזרו כלל אטו רובו המקפיד בשאר הגוף כיון דאיכא היכירא דשאר הגוף בעי ביאת מים וביה"ס אין צריך ביאת מים רק ראוי לביאת מים ועיין זכרון יוסף הנ"ל וסד"ט סי` קצ"ח ססקכ"ג, מיהו יש לדחות דרמב"ם בפיה"מ פ"ט דמקואות הנ"ל כתב ובית הסתרים באיש ר"ל קלקי ביה"ס באיש לפי שהוא לא יקפיד ע"ז וא"כ י"ל דוקא על קלקי בית הסתרים איש אינו מקפיד אבל יש חציצה בבית הסתרים שגם איש מקפיד וא"כ שפיר יש לומר דמרבינן ביה"ס באיש לענין חציצה בדבר שגם איש מקפיד וממילא הוי חציצה מן התורה באשה בדבר שאשה מקפדת אעפ"י שאיש אינו מקפיד:

ובתשובות אמרי אש יו"ד סימן ע"ה דעת השואל דהא דבית הסתרים צריך ראוי לביאת מים היינו רק אם בתולדתו היה ראוי לביאת מים אלא שאח"כ נעשה שם נקב וראוי לביאת מים וסתמו אינו חוצץ אף דאינו ראוי לביאת מים ע"ש וא"כ סתימת נקב בשינים אינו חוצץ כלל, אלא שהגאון המשיב דחה לה מדברי טו"ז סי` קצ"ח סקכ"ב שכתב הטעם דבצפורן המדולדלת פירשה מיעוטא חוצצת פירשה רובה אינה חוצצת משום דבמה שנדבק עדיין ודאי אין חציצה כי לא היה שם מגולה מעולם [והוא פלא שזה נגד דברי תוס` חולין ע"ג ד"ה מטביל ור"ש פ"י דמקואות מ"ה שהביא ב"י שם] אלא על חלק הנפרש אמרינן כן דאם רובו קיים ומיעוטו נסדק נמצא דמקום סדק צר ואין המים יכולין לבא באותו סדק משא"כ פירשה רובו נתרחב מקום סדק ויכולין המים לבא שם אבל אבר ובשר המדולדל אפילו נפרץ רובו אין דרך להניחו כך דכואב לו הרבה ומחזיקו תמיד על הגוף ולכן אינו ראוי לביאת מים ע"ש אלמא דאע"ג דאבר ובשר אינו מגולה מתולדה רק אח"כ מ"מ בעינן ראוי לביאת מים ע"ש, ולפענד"נ לחלק דהתם באבר ובשר המדולדל ומיעוט ציפורן שפירשה כיון דעומד לחתוך כחתוך שוב אין זה מן הגוף וכיון שאילו נחתך היה מקום שנפרש מאבראי וצריך ביאת מים ממש אף שאינו בתולדה ועכשיו יש חציצה לכן לא מהני טבילה אבל בשינים דלא בעי ביאת מים ממש רק ראוי לביאת מים שפיר י"ל דמה שאינו ראוי בביאת מים בתולדה רק אח"כ נעשה ראוי לביאת מים ונסתם עד שאינו ראוי לביאת מים אינו מזיק וכסברת השואל:

ואסברא טעמא דמלתא דכבר הקשה מהרי"ט בחידושי קידושין אמה שכתבו תוס` שם דף כ"ה דמכל מרבינן ביה"ס דבעי ראוי לביאת מים הא האי כל צריך להא דדרשינן חגיגה י"א כל בשרו מים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום שלש אמות ושיעורו חכמים מי מקוה מ` סאה, ולפענד"נ דתוי"ט פ"ז דמקואות מ"ז הביא ספרא דבעי מים שכל גופו עולה בהן בב"א דכתיב כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולו כאחד אף ביאתו במים כולו כאחד ע"ש ולפ"ז תקשי למה לי קרא דחגיגה כל בשרו, ונ"ל דהנה הר"מ בפיה"מ סופ"ח דמקואות פירש ביה"ס פנימי האף והאוזן ופנימי הפה וכן פירש שם הרא"ש והרע"ב ועיין בב"י רס"י ר"א דחסר קורטוב לאו דוקא אלא אפילו פחות מקורטוב ולפ"ז י"ל הא דבעינן מ` סאה שיהא כל גופו עולה היינו אם מחשבין שיכנס המים גם תוך האף והאוזן ופה אז אין כל גופו עולה בפחות ממ` סאה אבל אם אינו נכנס תוך האף ואוזן ופה סגי בפחות מעט ואף דבאמת לא בעינן שיכנוס המים בהן דבית הסתרים לא בעי ביאת מים מ"מ כיון דילפינן מכל דבעי ראוי לביאת מים ואי ליכא מ` סאה אינו ראוי לביאת מים שיהא כל גופו עולה בהן ולהכי בעי מ` סאה ולפ"ז א"ש דהא דבעינן שיהא כל גופו עולה בהן בב"א שפיר ילפינן מדרשה דספרא ומכל ילפינן דבית הסתרים בעי ראוי לביאת מים והיינו פירוש הגמ` דחגיגה כל בשרו מים שכל גופו עולה בהן מדרשה דספרא וכתיב כל דבית הסתרים בעי ראוי לביאת מים וא"כ ילפינן מזה וכמה הן וכו` מ` סאה ולק"מ קושית מהרי"ט, ועיין ב"י רס"י ר"א דהך כל גופו אינו עולה בהן אינו הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו רק במקוה שוה לכל אדם דבעינן מ` סאה ושיערו חכמים ברוב בני אדם שכל גופו עולה במ` סאה וה"נ הך דבית הסתרים בעי ראוי לביאת מים היינו בית הסתרים שהיא בתולדה ברוב בנ"א ורובא דרובא זה צריך להיות ראוי לביאת מים אבל ביה"ק שהוא במקרה לאדם או למיעוט אנשים א"צ ראוי לביאת מים דא"כ נבעי טפי ממ` סאה שיהא כל גופו עולה בב"א אבל במקום דבעינן ביאת מים ממש דדרשינן מה בשרו מאבראי אפי` אינו מאבראי מרוב בנ"א רק אצל אדם אחד נמי צריך לבא במים דהא מאבראי הוא ושפיר יש קיום לסברת השואל וגם אני עני הייתי בר מזליה בסברא זו:

ויש ראיה לסברא זו דלא בדידיה משערינן אלא ברוב בנ"א מריטב"א קידושין כ"ה שהבאתי לעיל שהקשה מאי פריך משן אלשון הא שן גלוי טפי מלשון וכו` ותירץ דלענין טבילה כיון דכתיב ורחץ בשרו במים מה בשרו מאבראי וכו` דומה השן כמו הלשון ואם השן צריכה טבילה גם הלשון צריכה שאי אפשר להטביל השינים בלא הלשון ע"ש ומריש הוי ק"ל הא משכחת לה שיש דבר חוצץ בכל הלשון וטובל השיניים בלא הלשון אך ז"א דהא הלשון אפי` מקפיד להסיר החציצה הוי מיעוטא המקפיד ואינו חוצץ מן התורה ושפיר טבל הלשון, אך הא קשיא לי מי לא משכחת לה באדם שנשרו כל שיניו ולא בעי טבילה משום שינים ובהא קאמר דמשום לשון נמי לא בעי טבילה דהוי כטמון לענין טבילה אלא ודאי מוכח דלא אזלינן בתר דידיה אלא כיון דרוב בנ"א יש להם שינים ובעינן שיכנוס המים לתוך הפה משום שינים וממילא נטבל גם הלשון שוב הלשון צריך טבילה אפילו במי שאין לו שינים רק דהתם לחומרא וה"נ אמרינן כאן לקולא דוקא בית הסתרים שהוא ברוב בנ"א בעי ביאת מים אבל לא בית הסתרים שהוא במקרה לאדם אחד:

ועוד ראיה מדכתבו הר"מ והרא"ש והרע"ב הנ"ל וכן הד"מ ברס"י קצ"ט בשם המרדכי מהו ביה"ס פנימי האף והאוזן והפה ומזה הוכיח השואל בנוב"י תנינא סימן קל"ה דאותו מקום באשה אפילו בית החיצון שהוא בית הסתרים א"צ ראוי לביאת מים מטעם שכתב שם ונוב"י דחה לה ע"ש ואי נימא דביה"ס שאינו בתולדה ואינו ברוב בני אדם רק שנתחדש במקרה נמי בית הסתרים לענין דבעינן ראוי לביאת מים א"כ מה הועילו חכמים הנ"ל בחשבם כל מה שנקרא ביה"ס ולמה לא כתבו וכל כיוצא בזה ובזה ל"ש דיחוי של הנוב"י שם אלא ודאי דוקא הני שהם בתולדה אצל כל אדם צריך ראוי לביאת מים ולא מה שנתחדש במקרה אצל קצת ומיעוט בנ"א ונתקיים היתר הנ"ל בסתימת שינים שאינו חוצץ:

ובזה נ"ל לפרש דברי הר"ש פ"י דמקואות מ"ח דקתני חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומה ופירש הר"ש אבל אם אינו נראה טובל וטהור ול"ד לבית הסתרים דבעינן ראוי לביאת מים ולא ביאר מאי טעמא לא דמי לביה"ס, ועלה בדעתי לכאורה דק"ל ארישא אמאי אמרינן בזמן שנראה חוצץ אמאי הא כתב הר"ש סוף המשנה דאיש ופנויה לא קפידי אחציצה דביה"ס והוי מיעוטו שאינו מקפיד דאינו חוצץ וה"נ הוי חציצה דביה"ס ועל זה תירץ דלא דמי לשאר ביה"ס דהכא כל זמן שנראה מרגשת בו ומקפדת עליו וכמ"ש הרמב"ן בהלכותיו הובא בסד"ט סי` קצ"ח ססקכ"ו עיי"ש, אך לשון הר"ש לא משמע כן דקאי ארישא וגם לא הו"ל למימר דל"ד לביה"ס דהא האי נמי בית הסתרים הוא אלא דמקפיד והו"ל למימר דלא דמי לשאר ביה"ס, ועוד דסיים דבעינן ראוי לביאת מים וזה אינו נכון דאדרבה ה"נ בעינן ראוי לביאת מים ולא היה צריך לומר הך תיבות דבעינן ראוי לביאת מים, אבל לפי האמור א"ש דאדסמיך ליה קאי דאינו נראה אינו חוצץ ול"ד לבית הסתרים דבעינן ביאת מים משום דהאי לאו ביה"ס הוא כיון שאינו בתולדה לרוב בנ"א רק במקרה באדם זה וא"צ ראוי לביאת מים וזה ג"כ ראיה לסברא הנ"ל:

אמנם לפי סברת השואל בנובי"ת יו"ד סי` קל"ה הנ"ל אין מזה ראיה דשאני הכא דמעולם לא היה כאן שעה שראוי לביאת מים דמעיקרא היה בשרו שלם ולא היה אפשר לבא בו מים ומיד שנכנס בו החץ שאין בשרו שלם לא היה ראוי לבא בו מים מפני החץ לכן לא בעינן ראוי לביאת מים ולא הוי חציצה אבל בשן נקוב נהי דלא הוי בתולדה ברוב בני אדם שפיר י"ל כיון דבשעה שהיה נקוב היה ראוי לביאת מים ואח"כ נסתם ואינו ראוי לביאת מים שפיר י"ל דהוי חציצה, ובני הבחור החרוץ ובקי מו"ה בן ציון נ"י הביא כדמות ראיה לזה מרש"י חולין מ"ג שכתב דקרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום ול"ד לריאה שניקבה ודופן סותמתה וכו` דהאי סתימה מעיקרא ופירש הטו"ז סי` ל"ו סק"ד דבשעה שנעשה הנקב תיכף נעשה הסתימה ולא היה בכלל נקב וכו` עיי"ש וה"נ דכוותיה דבחץ לא בא לכלל ביאת מים משא"כ בניקב השן וסתמה, ובתשובות אבני צדק ח"ב [שעל יו"ד אהע"ז וחו"מ] ביו"ד סימן פ"ט למד דסתימת השן אם אינו שוה מבחוץ עם השן אינו חוצץ מדין חץ וקוץ התחוב בבשר המבואר בסיקצ"ח סי"א וכ"כ בספר לחם ושמלה סיקצ"ח ול"ד וכמו שכתבתי:

אבל יש לפרש עוד פירוש אחר בר"ש דכונתו דלא דמי לביה"ס דזה הוי בלוע ואפילו אי ביה"ס בעי ראוי לביאת מים מ"מ בלוע אפי` ראוי לביאת מים לא בעי כמ"ש נובי"ק יו"ד סימן ס"ד והסכים עמו חת"ס יו"ד סימן קצ"ג, אך מה שהוכיח זה בתנינא דאי נימא דגם בלוע בעי ראוי לביאת מים א"כ לא מהני שום טבילה עד שישולשל כל המאכל שבמיעים דאם לא כן חוצץ והאריך שם בזה, ולפענ"ד אינו הוכחה דהא ליכא חציצה במאכל אלא בפנימי המיעים ולא מבחוץ וזה לא הוי חציצה ולא בעינן ראוי לביאת מים רק מאבראי דהיינו מצד החיצון דהא אפילו במקום דבעינן ביאת מים ממש סגי בטובל צד החיצון ואין צריך לטבול צד הפנימי וכדמצינו בענין מליחה בסימן ס"ט ס"ד דבדיעבד כשר אפי` אם לא נמלח רק צד אחד וכש"כ בבני מעים ודאי א"צ למלוח רק צד החיצון כמבואר בסי` ע"ה, הגם דהתם טעמא אחרינא אית ביה מ"מ גם כאן לענין זה דרשינן מה בשרו מאבראי שא"צ לטבול וראוי לביאת מים רק צד החיצון ולא צד הפנימי, ובהכי מיושב קושית מהרי"ט בתוס` קידושין כ"ה הנ"ל איך אפשר לומר דכל בשרו משמע אפילו ביה"ס הא בשרו מאבראי משמע וכו` ולפי האמור א"ש דהאי דרשה דמה בשרו מאבראי מיתוקמא לענין דא"צ לטבול ולא ראוי לביאת מים רק צד החיצון כמ"ש:

ואולי זה היה דעת הגהות יד שאול ביו"ד סי` קצ"ח שתפס על הש"ך סקי"ז שכתב דהתוספתא מיירי בנראה וכתב הנה מצאתי בר"ש סוף מקואות דפירש טעם התוספתא דהוי כמו בלוע וא"כ מסתמא מיירי באינו נראה דבנראה ל"ש בלוע ע"ש והוא פלא דזה לשון התוספתא הנכנס לו חץ ביריכו רבי אומר אינו חוצץ וחכ"א הרי זה חוצץ במה דברים אמורים בשל מתכות אבל בשל עץ הרי זה חוצץ ואם קרם עליו העור מלמעלה הכל מודים שאינו חוצץ שכל הבלועים וכו` וע"ז פירש הר"ש שכל הבלועים לענין טומאה בלוע קאמר וכו` ואתי למימר דלכך אינו חוצץ דכי היכא דלענין טומאה בטיל אגב גופו כשקרם העור מלמעלה וכו` לענין חציצה נמי בטיל אגב גופו ע"ש ומבואר דעל קרם העור קאי התוספתא והר"ש דמקרי בלוע וזה ודאי כיון שאינו פתוח לשום צד נקרא בלוע אע"פ שנראה מתחת העור אבל בלא קרם אין הטעם משום בלוע ולהכי פליגי ביה רבי וחכמים ושפיר י"ל כש"ך דמיירי בנראה, אך למה שכתבתי בפירוש הר"ש דבאינו נראה אינו חוצץ ול"ד לביה"ס רק לבלוע שפיר הוכיח דתוספתא מיירי באינו נראה דאל"כ מה טעמא דמ"ד אינו חוצץ ועדיין דבריו סתומים וקשים:

אכן נ"ל דפירוש זה תליא במה שנסתפק ב"י אחרי שהוכיח דתוספתא הנ"ל מיירי בנראה מבחוץ דאי אינו נראה א"כ ממנ"פ אי האי בד"א רבי קאמר ליה א"כ מתניתין דקתני באינו נראה אינו חוצץ ולא מיפלגי בין של מתכות לשל עץ דלא כמאן דלחכמים הכל חוצץ ולרבי עכ"פ של עץ חוצץ ואי חכמים קא"ל הרי זה חוצץ משום בד"א דאינו חוצץ בשל מתכות אבל בשל עץ חוצץ מתניתין דלא מפלגי הוי כיחידאה כרבי ולא כחכמים ועוד דבאינו נראה אין טעם לדברי חכמים דחוצץ וכו` אלא עכ"ח דבנראה מבחוץ איירי והאי בד"א רבי קא"ל אבל לחכמים הכל חוצץ בנראה וא"כ מתניתין דלא מפלגי בנראה כחכמים אתיא ובאינו נראה לכ"ע אינו חוצץ אפילו בשל עץ עיין בסד"ט סקכ"ו בשם מהרש"ק ולחנם התמרמר הש"ך בסקי"ז על הב"י, אלא שנסתפק בפירוש נראה מבחוץ וכתב דאין לומר שיהיה בולט לחוץ או שיהא שווה לבשר דא"כ מ"ט דמ"ד אינו חוצץ אלא כשהוא משוקע איירי וסברי רבנן דגזרינן משוקע אטו אינו משוקע ורבי לא גזר וממילא אינו נראה פירושו שהוא כל כך בעומק שאינו נראה וכמ"ש אח"כ בשם מרדכי פ"ב דשבועות, א"נ דשווה לבשר נקרא נראה מבחוץ וסברי רבנן א"א שלא יהא מקצתו על הבשר ורבי ס"ל כיון שאינו בולט אין מקצתו על הבשר ואם קרם העור מלמעלה מודו רבנן דאינו חוצץ דכיון שקרם העור מלמעלה אין מקפידין להוציאו ומיעוטו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ וזה כפירוש הרא"ש שכתב לעיל ע"ש:

ובסד"ט הנ"ל תמה על הב"י שכתב בשווה לבשר או בולט מה טעמא דמ"ד אינו חוצץ הא לפי דבריו דתוספתא מיירי בנראה האי בד"א רבי קא"ל א"כ בשל מתכות אינו חוצץ משום דעיילי ביה מיא שאינו נדבק כ"כ עם הבשר אי נמי משום דאיכא סכנה כשמוציאו ודבר שאינו מקפיד אינו חוצץ, ולפענד"נ דדוקא במשוקע איכא סכנה להוציאו ועיילי ביה מיא שאינו מהודק כל כך עם הבשר סביב או לפי מ"ש אח"כ לרבי דכיון שאינו בולט אין מקצתו על הבשר שפיר עיילי ביה מיא בצדדים סביב החץ אבל בשווה עם הבשר אין סכנה להוציא ואי משום דעיילי ביה מיא ז"א דלמה דס"ל השתא גם לרבי א"א שלא יהא מקצתו על הבשר וכיון שהחץ חופה על הבשר שסביב החור שחץ תחוב בו שוב לא עיילי ביה מיא מסביב בצדדים אף שאינו מדובק בבשר וא"ש:

ושוב הקשה עמ"ש ב"י דמודו רבנן בקרם עליו עור וכו` מפני שאין מקפיד עליו להוציאו ואמאי לא קאמר הטעם שנתן בתוספתא משום דהוי בלוע שכל הבלועים וכו` ע"ש, ואני תמה על תמיהתו שהרי הר"ש שם שלהי מקואות הקשה הא בחולין ע"א ילפינן בלוע דלמטה מק"ו ומה למעלה שאינו עושה עיכול מציל למטה שהוא עושה עיכול אינו דין שיציל וכו` וא"כ חץ ביריכו דליכא עיכול אין כאן ק"ו ומנלן דמציל ותירץ דאיכא ק"ו אחר ומה בלוע שסופו לצאת מציל בלוע שאין סופו לצאת אינו דין שיציל ע"ש ואם כן גם אם הוא בלוע לא ידעינן שאינו חוצץ אלא באין סופו לצאת מקל וחומר וא"כ שפיר צריך הב"י לטעם לפי שאין מקפיד להוציאו והוי בלוע שאין סופו לצאת ודברי ב"י נכונים:

ולפי זה אי אמרינן דגם במשוקע נראה מיקרי כל זמן שנראה ממילא אינו נראה הוא דוקא בעומק כל כך שאינו נראה שפיר י"ל דכונת הר"ש דאינו נראה אינו חוצץ ולא דמי לביה"ס רק הוי בלוע אבל אם נראה נקרא בשווה לבשר א"כ משוקע קצת אע"פ שנראה מקרי אינו נראה ל"ש לומר דהוי בלוע ועכ"ח כונת הר"ש דל"ד לבית הסתרים או משום שאינו בתולדה ברוב בנ"א או משום שלא היה שעה ראוי לבא בו מים ומשו"ה אין צריך להיות ראוי לביאת מים וכמש"ל:

אמנם דעת הש"ך סקט"ז לא נראה כן שכתב בב"י נסתפק בפירוש אינו נראה ונראה לחומרא דהיינו כל שהוא שווה לבשר קרוי נראה וכשהוא משוקע הוי אינו נראה ומשמע כל שהוא משוקע שאינו שווה לבשר אעפ"י שנראה העץ מונח בבשר הפנימי שתחוב בו אינו נראה מקרי כיון שאינו נראה בשווה לבשר ע"ש והוא פלא דזה קולא ואיך כתב ונראה לחומרא ועיין סד"ט שהגיה ונראה לקולא, אך לפענ"ד נראה דא"צ להגיה אלא דס"ל דאי משוקע קצת מיקרי אינו נראה א"כ ע"כ אין הטעם משום בלוע אלא דבשווה לבשר מרגשת בו ומקפדת עליו כמ"ש רמב"ן והוי מיעוטו שאינו מקפיד ואינו חוצץ ולפי זה אפילו הוא בעומק כל כך עד שאינו נראה נמי י"ל דלא מיקרי בלוע רק בקרם עליו עור ועיין הגהות מהרל"ח סי` קצ"ח וא"כ אם מקפיד עליו להוציאו חוצץ דהא אפילו רוב בנ"א אין מקפידין והיא מקפדת חוצץ כמ"ש הש"ך רס"י קצ"ח סק"ב אבל אי משוקע קצת נקרא נראה ממילא א"נ הוא בעומק שא"נ ע"כ הטעם משום דבעומק מקרי בלוע וא"כ אפילו מקפדת נמי אינו חוצץ אעפ"י שסופו לצאת וא"כ נמשך חומרא מהא דאמרינן דמשוקע קצת נקרא אינו נראה דאפילו הוא בעומק אם היא מקפדת להוציאו חוצץ וזה שכתב הש"ך בב"י נסתפק בפירוש אינו נראה ונראה לחומרא דהיינו כל שהוא שווה לבשר וכו` פירוש לחומרא אמרינן דהיינו וכו` והחומרא הוא בעומק ומקפדת אבל לקולא לא אמרינן כן רק אדרבה במשוקע קצת מיקרי נראה ובעומק נקרא אינו נראה, ובזה א"ש מה שדקדק סד"ט אמאי כתב דב"י נסתפק בפירוש אינו נראה הא ב"י נסתפק בנראה אלא דממילא נשמע לאינו נראה ולפמ"ש יתכן דנקט אינו נראה לפי שהחומרא הוא באינו נראה דהיינו בעומק וא"ש:

ולפ"ז מה שכתב בתשובות אבני צדק הנ"ל דסתימת השן אינו חוצץ אם אינו שווה לשן והביא ראיה מהא דחץ ליתא דהא לדעת הש"ך אין זה מקרי אינו נראה אלא לחומרא ולא לקולא, אמנם מ"ש שם להתיר משום דהוי מיעוט שאינו מקפיד נכון הוא, ומכ"ש למ"ש ב"י סי` קצ"ח ד"ה דם יבש בשם המרדכי ואפילו אם יצטער אם יסיר הגלד מע"ג המכה או אבעבועות שחין שאין דעתו להסיר עתה וקרוי אינו מקפיד מ"מ רגילות הוא להסיר וכו` אלמא דמדינא אם הסרה כואב לה מיקרי אינו מקפיד וה"נ הסרת הסתימה כואב לה ואולי אי אפשר רק ע"י רופא אומן שפיר הוי מיעוט שאינו מקפיד ועיין ש"ך סקי"ג וסדרי טהרה סקכ"ג:

ובספר בינת אדם שער בית הנשים סי` י"ב הקשה דא"כ למה הוצרך רמ"א בס"ו גבי קליעות שערות דלא חייצי משום דיש סכנה להסירם ולק"מ דהתם אינו כואב לה כשמגלחתם והוי רק אינה מקפדת משום סכנה, וגם מה שהביא מש"ך סקי"ד דכוחלת לרפואה חוצץ וחזיא לרפואה מיקרי מקפדת אינו ראיה דשם כשתתרפא תסיר הכחול אבל נקב השן אינו מתרפא ולא תסור לעולם ואם תסיר הסתימה תתן אחרת תחתיה וודאי אינה מקפדת על הסתימה ובטיל לגבי גופה ככל מיעוטו שאינו מקפיד, ומה שכתב שאינו לנוי רק לרפואה נמי ליתא שהוא לנוי ג"כ שלא יתקלקלו שיניה, וז"ל רשב"א שהביא ב"י ד"ה צבע צבע שע"י הנשים או השער יראה שאין חוצצין לפי שאין מקפידות בהן לעולם אדרבה חוזרות הן ומחדשות אותן תמיד לנוי אעפ"י שצבע זה פושט בכל השער או רובו ורובו אעפ"י שאינו מקפיד עליו חוצץ כאן אינה מקפדת ורוצה להיות שם והרי הוא כאלו היה מגופו של שער וכבגד צבוע שאין הצבע כדבר נוסף חוצץ אלא כעיקרו של בגד ואינו חוצץ שהרי מצינו טבילה לפרוכת אעפ"י שהיה בו תכלת וארגמן ותולעת שני ע"ש וכל הני טעמי שייך נמי בסתימת שינים ואינו חוצץ:

ומה שהקשה סד"ט ססקכ"ז על מרדכי הנ"ל וסה"ת גבי שחין דאם הסרה כואב לה הוי מיעוטו שאינו מקפיד מהאי דחץ אם נראה חוצץ אעפ"י שמצטער בנטילתה ומכח זה כתב לחלק בין דבר היוצא מן הגוף לד"א החוצץ לפענ"ד אינו קושיא דבחוץ נהי שמצטער בנטילתה מ"מ בהנחתו מצטער יותר בנראה וכמ"ש הרמב"ן דבנראה מרגשת בו ומקפדת עליו ולכן אף שהיא מצטערת בנטילתו מ"מ נוטלה ושפיר הוי מיעוט המקפיד אבל היכא שאינו מצטער בהנחתו ומצטער בנטילתו שפיר הוי מיעוט שאינו מקפיד ואינו חוצץ:

סיומא דפסקא נלפע"ד דסתימת השינים הנקרא בלאמבירט אינו מעכב בטבילה דהוי מיעוטא שאינו מקפיד משום שמצטערת בנטילתו וגם משום שמקפידות להיות שם לעולם וחוזרות הן ומחדשים הסתימה ויש לצרף ג"כ מ"ש לעיל דראוי לביאת מים בביה"ס הוא מדרבנן אפילו לשיטת התוס` לדידן ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ודאי ס"ל שהוא מדרבנן ומיעוטו אפי` מקפיד מדרבנן וא"כ בבית הסתרים הוי תרי דרבנן ואינו חוצץ וגם יש לצרף מ"ש דבית הסתרים שאינו בתולדה ברוב בנ"א רק במקרה א"צ ראוי לביאת מים כלל וכ"פ בתשובות אבני צדק הנ"ל וכן בהגהת יד שאול סי` קצ"ח והכל שריר וקיים, ואלקי השמים, יתן לנו שלום וברכה וחיים, כנפשו ונפש ידידו החותם בברכת שמחת פורים:

עמרם הק` בלוהם בק"ק הנ"ל:

+ משנת העמרמי - הערות הגאון רבי מנשה הקטן שליט"א, בדיני שן תותבת עיין שו"ת מהרי"א אסאד יו"ד רכ"ט ושו"ת בנין ציון סי` נ"ז ושו"ת מהרש"ם ח"א סי` ע"ח. ובדיני סתימת אבר בנקבי שיניה הנקרא בלאמבירען בלע"ז עיין צ"צ להגה"ק מליובאוויטש יו"ד סי` קס"ו, שו"מ קמא ח"ג סי` ר"ז, שבט סופר סי` ע"ו, לבושי מרדכי יו"ד סי` קכ"ח. ובדיני סתימה שנעשה רק לאופן זמני, עיין שו"ת אמרי יושר ח"ב סי` קי"ב, שו"ת תשורת ש"י סי` ס"ט, ולבושי מרדכי ח"א סי` נ"ד, ובדרכי תשובה יו"ד סי` קצ"ח ס"ק ע"ה ע"ו האריך להביא דברי הפוסקים בזה, ולבסוף סיים וז"ל וכן ראיתי בשו"ת כת"י להג"מ עמרם ז"ל מב` אויפאלא שהאריך בפלפול והעלה להתיר לטבול בפלאמבען שאינן חוצצות ע"כ ע"ש (ספר בי"ש עדיין לא נדפס אז). ועיין עוד שו"ת דובב משרים להגה"ק מטשעבין זצ"ל (ובספרי שו"ת משנה הלכות ח"ב סי` י"א).

ציונים לספרים המביאים את דברי הבית שערים, שו"ת בית שערים יו"ד סי` רע"ח, שו"ת יד סופר עמ` קל"ב, שו"ת משנה הלכות ח"ו סי` קנ"ה, חותמי ברכה סי` קצ"ג, שו"ת יביע אומר ח"ג יו"ד סי` י"ב, שו"ת עטרת משה יו"ד ח"א סי` ק"נ, ח"ב בהגהות על שו"ע.+